מאז 7 באוקטובר ביצעתי יותר מ-450 ימי מילואים. כבר באותה שבת הוקפצתי לגבול הצפון, ובדצמבר 2024 הדרמתי לעזה, השתתפתי בתמרון הקרקעי ובהמשך גם בתמרון בלבנון.
בתוך כל התקופה הזאת גם החיים המשיכו. אני בן 34, נשוי לשרון ואבא לשניים. כשהמלחמה פרצה עידו היה בן חמישה חודשים, ובמהלך תקופת המילואים הפכתי לאבא בפעם השנייה, לנויה. המילואים הפכו לחלק משמעותי מאוד בחיים שלי, ולמציאות מתמשכת שנעה כל הזמן בין הבית, העבודה והשירות למדינה. במובן מסוים, אתה כבר לא באמת עובר משגרה לחירום וחזרה. המעבר עצמו הופך לשגרה.
אחרי הסבב הראשון שלי, שנמשך שמונה חודשים רצופים, החזרה לעבודה הייתה קשה מאוד. עם הזמן, ועם הסבבים הנוספים, נוצרת איזושהי הסתגלות למעברים החדים האלה, אבל אני לא חושב שהם באמת הופכים לפשוטים. ב-22 בינואר 2024 איבדתי שני חברים מהפלוגה, סרן אריאל וולפסטל ז"ל ורס"ל יובל לופז ז"ל, שנהרגו באסון קריסת המבנים בעזה. זה אירוע שנשאר איתי ומלווה אותי עד היום.
אחד הדברים שהכי קשה להסביר למי שלא היה שם הוא המעבר החד מחירום לשגרה. אתה מגיע ממציאות שבה הגוף והראש נמצאים בדריכות מתמדת, תמיד עם עין אחת פקוחה, ובתוך זמן קצר מאוד נדרש לחזור ל"אזור הבטוח": למשפחה, לעבודה, לחוזים ולמשא ומתן. המעבר הזה דרמטי ומהיר, ולא תמיד קל להסביר אותו למי שלא חווה אותו. מה שנתן לי כוח ואפשר לי להתמודד עם המעברים האלה הוא קודם כול הבית. אשתי שרון ושני הילדים שלי. הגיבוי שלהם היה, ועודנו, העוגן שלי.
אין באמת "חזרה לשגרה"
האם אפשר לחזור לשגרה מקצועית כשהמלחמה עדיין נמשכת והצו הבא יכול להגיע בכל רגע? משתדלים מאוד. בסופו של דבר יש את החיים עצמם, והם ממשיכים להתקיים גם בתוך חוסר הוודאות. אני לא חושב שיש באמת "חזרה לשגרה". המעבר בין שגרה לחירום הפך בעצמו לסוג של שגרה. אתה לומד לחיות עם הידיעה שבכל רגע המציאות יכולה להשתנות, ובמקביל ממשיך לעבוד, לתכנן, להיות אבא, בן זוג וחבר.
זו מציאות מורכבת, אבל היא הפכה להיות חלק מהחיים שלנו. אני אדם טוטאלי. כשאני נמצא במוד משימתי בצבא, בעבודה או בבית, אני משתדל להיות שם באופן מלא. להתמסר למה שנמצא מולי באותו רגע, להתמקד בהווה ולא לתת לרעשי הרקע לנהל אותי. אני ממשיך להציב לעצמי מטרות ויעדים, אישיים ומקצועיים, גם כשהמציאות מסביב לא תמיד מאפשרת לדעת מה יקרה מחר. מבחינתי, זו הדרך להתמודד עם מציאות שאי אפשר תמיד לשלוט בה. ומעל הכול נמצא הגיבוי שקיבלתי בבית, משרון ומהילדים.
לדעת שיש מי ששומר על החזית המקצועית
בתקופות כאלה יש משמעות גדולה גם למקום העבודה. אחד הדברים המשמעותיים ביותר עבורי היה לדעת שגם כשאני רחוק מהמשרד, אני עדיין חלק מהצוות. לאורך תקופות המילואים, קבוצת חי נחמיאס שמרה איתי על קשר באופן רציף.
ולא פחות חשוב מבחינתי: שמרו גם על קשר עם שרון ודאגו למשפחה בזמן שלא הייתי בבית. הרגשתי שיש מי שמגבה אותי ושומר עבורי על החזית המקצועית בזמן שאני נמצא בחזית אחרת. הידיעה הזאת אפשרה לי להתמקד במשימה ונתנה לי תחושת שייכות אמיתית.
אחרי יותר מ-450 ימי מילואים, אני כבר יודע שאין דרך פשוטה להפריד בין העולמות. השירות, המשפחה והעבודה מתקיימים במקביל, והמעברים ביניהם לא תמיד קלים. אני פשוט משתדל, בכל פעם מחדש, להיות באופן מלא במקום שבו אני נדרש להיות באותו רגע.
"הרגשתי שיש מי שמגבה אותי ושומר עבורי על החזית המקצועית בזמן שאני נמצא בחזית אחרת"
