גדלתי בנהריה, קילומטרים ספורים משלומי. את השיכונים הוותיקים של קו העימות הצפוני אני מכירה מקרוב, לא מסיורים מקצועיים או מתשריטים בוועדות התכנון, אלא מנוף ילדותי. מבנים שנבנו לפני עשרות שנים, רבים מהם במצב פיזי ירוד וללא מיגון תקני, ממשיכים לשמש בית למשפחות שחיות במציאות ביטחונית מורכבת.
לאורך שנות עבודתי בתחום ההתחדשות העירונית ראיתי כיצד מנופי הבנייה משנים את קו הרקיע של גוש דן וערי המרכז. אבל ככל שהתרחקנו מאזורי הביקוש, התמונה נותרה כמעט ללא שינוי. דווקא המקומות שבהם ההתחדשות העירונית נחוצה ביותר נותרו מאחור.
הסיבה המרכזית מוכרת היטב לענף: כדאיות כלכלית. באזורי הביקוש, ערכי הקרקע מאפשרים ליזמים לקדם פרויקטים של פינוי־בינוי. ביישובי הגבול, לעומת זאת, ערכי הקרקע הנמוכים מקשים על היתכנות כלכלית ללא תמיכה ממשלתית. כך נוצר מצב אבסורדי: התושבים החשופים ביותר לאיומים ביטחוניים, ובמקרים רבים גם לסיכוני רעידות אדמה, נותרו בבניינים הישנים ביותר.
משלומי ועד בית שאן: השינוי מתחיל
בשנים האחרונות, ובעיקר כעת, אנחנו מתחילים לראות ניצנים של שינוי. בשלומי אושרה לאחרונה תוכנית שבמסגרתה ייהרסו 174 דירות ישנות ונטולות מיגון, ובמקומן ייבנו כ־850 דירות חדשות. מדובר בתוכנית ראשונה מתוך ארבע תוכניות רחבות היקף שנועדו לחדש את השכונה הוותיקה ביישוב. גם בבית שאן הופקדה לאחרונה תוכנית התחדשות ראשונה מסוגה.
אלו התפתחויות משמעותיות, לא רק מבחינה תכנונית. הן עשויות לסמן שינוי בתפיסה שלפיה התחדשות עירונית היא כלי שנועד בעיקר לאזורי ביקוש ולמקומות שבהם ערך הקרקע מצדיק את ההשקעה.
צריך לזכור שביישובי הגבול, התחדשות עירונית אינה מתחילה בשאלה כמה שווה הדירה החדשה או כמה מטרים יתווספו למרפסת. היא מתחילה בשאלה בסיסית הרבה יותר: האם למשפחה שמתגוררת בבניין יש מרחב מוגן שאליו תוכל להיכנס בזמן אזעקה?
הרבה יותר ממיגון
לצד ההיבט הביטחוני, להתחדשות העירונית יש פוטנציאל חברתי וכלכלי משמעותי. יישובי הפריפריה מתמודדים במשך שנים עם עזיבה של צעירים ומשפחות המחפשים אפשרויות מגורים ותעסוקה במרכז הארץ. יצירת סביבת מגורים חדשה, בטוחה ומודרנית עשויה לעודד את הדור הצעיר להישאר, למשוך אוכלוסייה חדשה ולחזק את הכלכלה והקהילה המקומית.
במובן הזה, התחדשות עירונית יכולה להיות אחד הכלים החשובים לצמצום פערים בין המרכז לפריפריה. היא מאפשרת לתושבים ליהנות מסביבת מגורים איכותית יותר, מבלי להידרש לעזוב את המקום שבו גדלו ושאליו הם מרגישים שייכים.
המבחן האמיתי הוא לא באישור התוכניות
כמי שגדלה בצפון, ההתקדמות בשלומי מרגשת אותי לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מבחינה אישית. יש בה תחושה של סגירת מעגל, של חזרה הביתה. אבל אסור לנו להתבלבל בין אישור תוכניות לבין התחדשות שמתרחשת בפועל.
הדרך מהתכנון לביצוע עדיין ארוכה. ללא מעורבות ממשלתית, פתרונות מימון ותכנון ארוך טווח, גם התוכניות החדשות עלולות להישאר על הנייר.
דווקא עכשיו, ודווקא ביישובי הגבול, המדינה צריכה להוכיח שהתחדשות עירונית אינה רק עניין של כדאיות נדל"נית. בסופו של דבר, ההצלחה לא תימדד במספר התוכניות שאושרו, אלא במספר המשפחות שיזכו לעבור מבניינים ישנים ולא ממוגנים לבתים חדשים ובטוחים. זהו בעיניי ייעודה החשוב ביותר של ההתחדשות העירונית.
הטור נכתב על ידי עו"ד רחלי וייזר פלד, שותפה וראש חטיבת התחדשות עירונית בפירמת שרקון, בן עמי, אשר ושות' (CBA)
