דווקא הערים המעורבות יכולות ללמד אותנו איך חיים כאן יחד

אני בן רמלה. גדלתי בעיר שבה יהודים וערבים אינם נפגשים בכנס על דו-קיום. הם נפגשים במכולת, ברחוב, באתר הבנייה, בבית הספר, בקופת החולים ובעסק המקומי. לפעמים היחסים מורכבים, לפעמים כואבים, אבל הם אמיתיים. במשך השנים גם כיהנתי כחבר מועצת העיר ופעלתי לקידום תעסוקת נשים ערביות וחינוך בעיר. לכן מבחינתי, חיים משותפים אינם סיסמה פוליטית, הם החיים עצמם.

דווקא עכשיו, לקראת הבחירות, כשקל מאוד לייצר פחד ולחלק את המדינה ל"אנחנו" ו"הם", כדאי לדבר ביושר על תופעה שמתרחשת מתחת לרדאר: יותר ויותר משפחות ערביות מחפשות את עתידן מחוץ ליישוב שבו נולדו, ורוכשות דירות בערים סמוכות שבהן רוב יהודי או באזורים שהופכים בפועל למרחבים מעורבים.

יש מי שממהרים להעניק לכך כותרות מאיימות. אני מציע להוריד את גובה הלהבות ולשאול שאלה פשוטה: למה משפחה צעירה עוברת דירה?
ברוב המקרים התשובה אינה לאומנות. היא הרבה יותר יומיומית: דירה, משכנתה, חינוך, כביש, פארק, תחבורה ציבורית ועתיד לילדים.

כשבמשך שנים אין מספיק תכנון מפורט ביישובים ערביים, כאשר קשה לקדם בנייה מוסדרת וכאשר היצע הקרקע הזמינה והדיור מוגבל, משפחה צעירה עושה בדיוק מה שכל משפחה אחרת הייתה עושה – היא מחפשת פתרון במקום אחר. בעיית התכנון והיצע הדיור בחברה הערבית מוכרת כבר שנים גם במסמכים מקצועיים של המדינה והכנסת.

אני פוגש את זה גם כאיש בנייה. בניית בית פרטי על קרקע משפחתית נשמעת לעיתים כמו החלום הגדול, אבל כשהקרקע אינה זמינה לבנייה מוסדרת, כשהליכי התכנון מתמשכים וכשהבנק מתקשה לממן נכס שאין מאחוריו ודאות תכנונית, החלום הופך למסע יקר ומסוכן. מנגד, רכישת דירת ארבעה חדרים בעיר סמוכה היא עסקה פשוטה יחסית: יש מחיר, יש היתר, יש קבלן, יש משכנתה ויש אפשרות למכור או להשתדרג בעתיד.

כשהתכנון נכשל, משפחות מחפשות עתיד במקום אחר

לכן צריך להפסיק לדבר על משפחה ערבית שקונה דירה בעיר יהודית כאילו מדובר בכוח שמתקדם על מפה. מדובר באבא ואמא שבודקים איפה לילד שלהם תהיה מסגרת טובה יותר, כמה זמן ייקח להגיע לעבודה וכמה תעלה המשכנתה.

המדינה יכולה לבחור כיצד להגיב לכך. היא יכולה להפוך את התהליך לעוד זירת מאבק פוליטית, או להבין שמדובר קודם כל בנורת אזהרה תכנונית: אם רוצים שגם צעירים ערבים יוכלו לבחור להישאר ביישובים שבהם גדלו, צריך לייצר בהם קרקע זמינה, תכנון, תשתיות, מוסדות ציבור והיצע דיור אמיתי.

אבל אני רוצה להציע גם מחשבה נוספת. אולי לא כל מעבר כזה הוא בעיה שצריך "לעצור". אולי חלק ממנו הוא דווקא הזדמנות.

מבקר המדינה הגדיר את הערים המעורבות כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, והצביע לצד הפערים והקשיים גם על הפוטנציאל שלהן להיכרות, לשיתוף פעולה ולמרחב ציבורי משותף. מחקרים על הגירה בערים מעורבות מראים שהמציאות העירונית הזו כבר משתנה ושהנוכחות היהודית והערבית באותם מרחבים אינה תופעה שולית.

אחרי השנים הקשות שעברו על כולנו, יש בכך משמעות עמוקה יותר. אפילו בתקופות של מלחמה ומתיחות, מחקרים מצאו שהיחסים בין יהודים לערבים בתוך ישראל לא התפרקו כפי שרבים חששו; בסקר של אוניברסיטת תל אביב מסוף 2024, רוב הנשאלים הערבים אף אמרו שהמלחמה יצרה במידה מסוימת תחושת גורל משותף.

הערים המעורבות יכולות להפוך למודל הישראלי הבא

במקום לראות בערים המעורבות בעיה שצריך לפתור, האם הן יכולות להיות דווקא המודל הישראלי הבא? לא דו-קיום של כנסים, נאומים ותמונות משותפות, אלא דו-קיום של חיים אמיתיים. של בניינים, שכונות, בתי ספר, עסקים ורחובות משותפים.

כמובן, אסור למדינה להשתמש במעבר לערים אחרות כתירוץ להמשיך להזניח את היישובים הערביים. להפך. חייבים להאיץ תוכניות מתאר, לפתוח קרקעות לבנייה, להשקיע בתשתיות ולחזק את השלטון המקומי. גם ההנהגה המקומית בחברה הערבית חייבת לקחת אחריות, לדרוש יותר וגם לבצע יותר.

המטרה איננה להוציא את הצעירים מהיישובים הערביים. המטרה היא לתת להם בחירה אמיתית. מי שרוצה לגור בכפר שבו נולד – צריך להיות מסוגל לבנות בו עתיד. ומי שרוצה לעבור לחיפה, כרמיאל, נוף הגליל, באר שבע, עכו או לכל עיר אחרת – צריך להרגיש שזה טבעי ולגיטימי.

בסופו של דבר, מדינה משותפת לא נבנית רק בכנסת. היא נבנית בחדר המדרגות, בגינה הציבורית, בבית הספר ובבית הקפה השכונתי. אולי דווקא בתקופה שבה השיח הפוליטי שוב מאיים להפריד בינינו, הערים המעורבות מזכירות לנו אמת פשוטה: אפשר לחיות אחרת. לא יהודים במקום ערבים ולא ערבים במקום יהודים. יהודים לצד ערבים. חיים טובים יותר לכולם.

הכותב הוא עו”ד ומהנדס נאיף אבו סויס, מנכ”ל ובעלי גזית הנדסה