האם בעלי דירות שהחליטו לקדם פרויקט התחדשות עירונית צריכים להפוך גם לאחראים על הבטיחות באתר הבנייה? התיקון לתקנות הבטיחות בעבודה, שנכנס לתוקף ב-16 באוקטובר, מעלה שאלה משמעותית בנוגע לחלוקת האחריות בענף הבנייה, ובמיוחד בפרויקטים שבהם מעורבים בעלי דירות פרטיים וקבוצות רכישה.
במשך שנים התרגלנו לכך שהאחריות התפעולית לבטיחות באתר נמצאת בעיקר בידי הקבלן המבצע ומנהל העבודה. כעת מתרחב מעגל האחריות גם למזמין העבודה, שנדרש לוודא כי הוכנה תוכנית בטיחות, כי הוגדרו המשאבים הדרושים ליישומה וכי מונה בקר בטיחות מטעמו, עוד לפני תחילת העבודות.
מדובר בשינוי חשוב ומתבקש, אך גם בכזה שמחייב התייחסות זהירה. התקנות מגדירות את מזמין העבודה בעבודות הטעונות היתר כבעל ההיתר, ולכן עשויות להתעורר שאלות גם בפרויקטים של התחדשות עירונית ובקבוצות רכישה. עם זאת, חשוב להדגיש שלא כל בעל דירה הופך אוטומטית למזמין עבודה. יש לבחון בכל פרויקט מי מחזיק בהיתר ומהי חלוקת האחריות בין הגורמים המעורבים.
בעיניי, השאלה החשובה אינה רק על מי מוטלת האחריות, אלא כיצד מוודאים שהיא מתורגמת לבטיחות אמיתית בשטח.
אתר הבנייה משתנה בכל יום. הבטיחות לא יכולה להמתין
מנקודת מבט הנדסית, החידוש המרכזי בתקנות אינו עצם מינויו של בעל תפקיד נוסף, אלא ההכרה בחשיבותה של בקרה מקצועית עצמאית על הנעשה באתר.
אתר בנייה הוא סביבה דינמית. עבודות החפירה מתחלפות בעבודות שלד, קבלני משנה נכנסים ויוצאים, ציוד כבד נע בשטח ותנאי העבודה משתנים כמעט מדי יום. יחד איתם משתנים גם הסיכונים. ליקוי בטיחות שלא זוהה בזמן עלול להפוך בתוך ימים ספורים לאירוע חמור.
התקנות מחייבות את בקר הבטיחות לבצע ביקורים בשלבים מרכזיים של הפרויקט, ובהם חפירות, ביסוס, שלד וגמר, ובכל מקרה לפחות אחת לשלושה חודשים. אלא שלדעתי, בפרויקט בנייה פעיל שלושה חודשים הם פרק זמן ארוך מדי להסתמך עליו כסטנדרט בקרה מספק.
כדי לייצר מעטפת בטיחות אפקטיבית, נכון לאמץ תפיסת עבודה מחמירה יותר, המבוססת על ביקורות חודשיות לפחות, תוך התאמת התדירות לרמת הסיכון ולקצב העבודות באתר.
אבל גם תדירות הביקורות לבדה אינה מספיקה. בקרת בטיחות אינה יכולה להסתיים בהפקת דוח שנשלח למזמין ונשמר בתיקייה. היא חייבת לכלול תיעוד מסודר של הליקויים, הגדרת גורם אחראי לטיפול ומעקב עד לתיקונם בפועל. אחרת, מדובר בבירוקרטיה ולא בבטיחות.
לא עוד הוצאה, אלא שכבת הגנה
אין ספק שהדרישות החדשות עשויות להוסיף עלויות ולהכביד על פרויקטים, במיוחד בתחום ההתחדשות העירונית ובקבוצות רכישה, שבהם קיימת ממילא רגישות גבוהה לתקציב וללוחות הזמנים. אבל הטעות הגדולה תהיה להתייחס לבקרת הבטיחות כאל הוצאה מיותרת שיש לצמצם למינימום.
תאונת עבודה קשה, עצירת אתר או כשל בטיחותי משמעותי עלולים לגרור השלכות אנושיות וכלכליות חמורות בהרבה. לכן, דווקא בתקופה שבה ענף הבנייה מתמודד עם לחצים כלכליים, יש חשיבות גדולה עוד יותר למנגנון שמזהה סיכונים לפני שהם הופכים למשברים.
המשמעות היא היערכות מוקדמת, הגדרה ברורה של תחומי האחריות בין המזמין לקבלן ומינוי אנשי מקצוע בעלי יכולת הנדסית והיכרות מעמיקה עם עבודות הבנייה. במקביל, על המדינה לספק הבהרות והנחיות יישומיות, במיוחד ביחס לפרויקטים שבהם בעלי דירות פרטיים עלולים להיחשב למזמיני עבודה. אסור להגיע למצב שבו אחריות מקצועית מורכבת מוטלת על מי שאינם מחזיקים בידע או בכלים הדרושים למימושה.
בסופו של דבר, המבחן האמיתי של התקנות החדשות לא יהיה מספר בקרי הבטיחות שימונו או כמות הדוחות שיופקו, אלא היכולת למנוע את התאונה הבאה.
אם נסתפק בעמידה פורמלית בדרישות החוק, נחמיץ את ההזדמנות לשנות את תרבות הבטיחות בענף. אם נדע להפוך את הבקרה לחלק בלתי נפרד מתהליך הבנייה, נוכל לא רק לעמוד בתקנות, אלא גם להציל חיים.
כותב הטור: מהנדס אביעד ניסים, שותף ומייסד חברת יהלום הנדסה
